בני אבי, היה בן שלוש וכמה חודשים ועדיין לא דיבר כלל.

כל מה שאמר היה "כן", "לא" וכמה תנועות בראש כדרכם של תינוקות בגיל 8-12 חודשים. לקחתי אותו לכל מיני אבחונים והתחלתי לקחת אותו לטיפול פסיכלווגי וטיפול של קלינאית תקשורת.
ערב אחד, בהיותי עסוקה ההכנות לאפיית עוגה, גיליתי שחסר לי סוכר.ידעתי שאין לי זמן לרוץ ולקנות ואפילו לא לרוץ לשכנה ולבקש ממנה.  זה קרה כשבועיים אחרי ששמעתי שיעור על אמון בחוג הורים ב"גישת שפר".נזכרתי שהרעיון היה לדעת שהילד בסדר גם אם הוא מראה לנו משהו אחר. כשנותנים אמון בילדים ולא "קונים" את מה שהם מראים לנו, אפשר להוציא מהם הרבה יותר, כך הסבירה המנחה. זה נשמע לי מעט משונה כששמעתי את ההסבר הזה, אבל החלטתי לנסות להאמין שאבי שלי מדבר רגיל.. מה כבר יש לי להפסיד…קראתי לאבי ואמרתי לו בטון של אמון שחסר לי סוכר ואני צריכה שהוא ילך לשכנה לבקש ממנה. הוא הסתכל בי בעיניו העגולות ונראה כשואל – "מה את מבקשת ממני הרי את יודעת שאני לא יכול לדבר?"המשכתי בעיסוקי ואמרתי לו בקול רגוע– "חבל, אם לא תלך להביא סוכר מהשכנה – לא תהיה לנו עוגה" והמשכתי לעבוד במטבח.אבי "טס" לדלת ואחרי כמה דקות חזר מחייך ומאושר ובידו שקית של קילו סוכר…כששאלתי אותו אם הביא את הסוכר מהשכנה הוא ענה לי שכן.למחרת, כשראיתי את השכנה שאלתי אותה בסקרנות – "איך הבנת אתמול מאבי שלי שהוא מבקש סוכר?" לתדהמתי היא ענתה לי – "מה פירוש איך הבנתי? הוא אמר לי "אמא מכינה עוגה וחסר לה סוכר."באותו הרגע היא הסתכלה עלי נדהמת ואמרה:" זה היה אבי, ממתי הוא התחיל לדבר?".מאז החל הבן שלי לדבר במשפטים שלמים. אפילו המרפאה בדיבור (שלא היה לי האומץ להפסיק אצלה את הטיפול), הרימה אלי טלפון לאחר הפגישה ואמרה לי שפתאום הבן שלי "נתן קפיצה משמעותית" ואי אפשר להסביר זאת באופן טיפולי, אחרי כל כך הרבה שנים שהוא לא התקדם כלל…