אבא, אמא, ומה שביניהם / חוה סנדרס

"אני לא מוכנה שתצא לטיול הזה"

"אבל אבא הביא לי אישור."

מאד מקובל לחשוב שההורים צריכים להחזיק באותה דעה, או לפחות להציג לילד דעה אחידה.

לכאורה, פשוט. השאלה היא רק את הדעה של מי?

כל אחד מאתנו נוהג להתבצר בעמדתו ולדרוש מהשני לוותר, שהרי ברור שהדעה שלי היא הנכונה!

והשני,הוא פשוט לא מבין.

המפתח לסיטואציה הזו  בהבנה שאין פה נכון ולא נכון, אלא שני אנשים בעלי שתי דעות לגיטימיות.

כל אחד מאתנו חושב אחרת וזה בסדר.

העולם נברא כך שעל מנת שילד יגיע לעולם צריך אבא ואמא.

שני בני אדם לעולם לא יהיו אחידים בדעותם על כל דבר.

ובכל זאת, זה דרכו של עולם.

אם נכון היה להציג לילד תמיד תמונה אחת אחידה,היה הגיוני יותר שהעולם יברא כך שלכל ילד יש רק אמא או רק אבא.

לכאורה, הכל היה יותר פשוט.

אך כנראה שזו לא טעות.

לאדם יש שתי עיניים, אם ישתמש רק בעין אחת הוא יראה פחות טוב, לא רק מרחבית,

ראייה בשתי העיניים יחד מעניקה לנו ראיית עומק.

כך גם אבא ואמא.

ההורים של הילד, הם המיצגים עבורו את העולם.

כל ילד מכיר היטב את הוריו.

וכמו שהילדים יודעים אצל איזו סבתא אפשר להשיג יותר ממתקים ואצל איזו פחות,

אצל איזה מורה אפשר לחפף בשיעורי הבית ואצל איזה לא.

כך גם כל ילד יודע מה דעותיהם של הוריו בכל סוגיה- מי ירשה ומי יאסור לצאת עם החברים הערב.

ההבנה שיש לו אבא ואמא והם לא אותו בן אדם, לא מבלבלת את הילד, אלא מאפשרת לו ראיית עומק על העולם.

הוא לומד שהעולם הוא לא רק שחור או רק לבן, אלא הוא ציבעוני ומגוון והוא צריך ללמוד להסתדר בתוך המגוון הזה.

בפועל,כאשר אנחנו עומדים בפני סיטואציה של חוסר הסכמה, בסופו של דבר אחד צריך לוותר.

כאשר אנחנו מבינים שכל דעה היא לגיטימית אנחנו לא צריכים לשכנע את השני לחשוב כמוני.

מותר לנו לא להסכים אך עלינו לכבד.

כאשר אני מכבדת את דעתו של בעלי (או ההפך) אני יכולה לוותר על עמדתי מבלי להסכים עם דעתו.

זה ממש לא משנה מי יוותר, שכן שתי הדעות לגיטימיות ואין פה עמדה נכונה אובייקטיבית.

וממילא הילד יודע בדיוק את דעתו של כל אחד מהוריו.

אך כאשר אחד מוותר, הילד מבין מכך מסר חשוב-

אבא ואמא מכבדים אחד את דעתו של השני, והכבוד בינהם חשוב להם יותר מהטיול שלי!