חום ואהבה

בס"ד

חום ואהבה
מאת: דקלה יוספסברג, מנחת הורים בגישת שפר

אילה (שם בדוי) העלתה בעיה עם ביתה בת ה-8, אסתר.
אסתר היא ילדה שמצליחה להתיש את אימא בנושא הממתקים. בבית, אימא אילה משתדלת לדבוק בקו הבריא, אבל אסתר, אחרי תחנונים ובקשות חוזרות ונשנות, מקבלת באופן בלעדי כסף לקנות ממתקים במכולת. אחרי שקצת "פתחנו" את הבעיה ראינו שמדובר לא רק בממתקים. אסתר בעצם מקבלת כל הזמן מה שהיא רוצה, בשונה משאר האחים. חוגים. בגדים. "הנחות" בעזרה בבית או בעמידה בכללים הנהוגים כמו שעת השכבה וכו'.
"איך את מסבירה את ההתנהגות הזו?", שאלתי.
"… כנראה שהיא לא מקבלת ממני מספיק חום ואהבה. היא לא מקבלת מספיק תשומת לב… אז היא מחפשת פיצויים במקום אחר."

חום ואהבה
חום ואהבה הוא מושג שגור ונפוץ שמצליח תמיד "להעמיד אותנו דום" על דוכן הנאשמים. בכל מקום ובכל אשר נפנה, מאיימים עלינו, מתריעים בנו, מפחידים אותנו, ומתארים צרורות של בעיות, והכל, יגידו, בגלל סיבה אחת ויחידה: אתם אשמים! לא נתתם מספיק חום ואהבה לילדים!!!

ואני רוצה לשאול: סליחה, מה זה בדיוק חום ואהבה? כמה? מתי? למה בדיוק מתכוונים? איך נותנים חום ואהבה? איך?

יש לי אהבה טבעית לילדיי!
הרב פינקוס זצ"ל נותן משל מעניין: "בישיבה כלשהי לומד בנו של ראש הישיבה. הוא מהתלמידים הבינוניים, מאחר לסדרים, חורג מהכללים ובכלל – מצליח להכעיס ולאכזב את אביו שוב ושוב, ובאותה ישיבה, ישנו תלמיד מתמיד, חרוץ ורציני, בעל מידות טובות שראש הישיבה אוהב מאוד ומרגיש אליו כמו אבא. יום אחד פרצה בישיבה שריפה גדולה. לראש הישיבה, הנמלט מהלהבות, הייתה אפשרות להציל רק תלמיד אחד. את מי יציל הרב?
אמנם התלמיד המתמיד אהוב עליו ביותר, אבל ברגע האמת, אהבת האב לבנו תנצח.
מדוע?
כי היא אהבה נצחית, מהותית. זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר. ללא תנאים.
אם התלמיד המתמיד היה, משנה התנהגותו ומתחיל להפריע ולהתחצף, מיד הייתה אהבת ראש הישיבה מתעמעמת באופן משמעותי."
לא כן אהבת הורים לילדיהם. ייתכן שיש לי קושי עם אחד הילדים והוא מצליח להוציא אותי מדעתי. ייתכן והאהבה הזו כרגע מכוסה ומוסתרת אבל באמת, "בשוך הסערה", אהבה גדולה תפרוץ מחדש, ותהיה אף גדולה ועמוקה מהאהבה הקודמת.
גם שלמה המלך, במשפט שלמה המפורסם, הציע "לחתוך את הילד לשניים" כי ידע בוודאות שהאם האמיתית תתנגד, גם במחיר הכבד של ויתור על גידולו.
השם יתברך טבע בנו, כאימהות, אהבה טבעית, חזקה ואמיתית לילדינו. אין לאף אחד זכות ללמד אותנו מה זה לאהוב, כמה ואיך כי אנחנו פשוט אוהבות.

האם יש נוסחא לאהבה?
במשפחות מעדות המזרח האהבה בביטוי החיצוני שלה זה סירים של ממולאים וקציצות. ואצל משפחות יקיות, שם הקשר מקבל ביטוי אחר, נסתר יותר, לעיתים נהוג פחות לחבק ולנשק.
אם כן, היכן האהבה נכונה יותר? האם יש מודל ל"איך לתת אהבה?" האם אהבה היא ביטוי חיצוני? מדיד? האם יש בה תנאים וכללים?
לא ולא.
במשפחות המזרחיות יצאו אנשים טובים ונפלאים וגם מהמשפחות היקיות יצאו אנשים טובים ונפלאים. אהבה של אימא אינה משהו חיצוני שאפשר למדוד בו את הטמפרטורה והמשקל ולתת לו ציון. זה כל מכלול הדינמיקה בין אימא לילד ומשכנו הוא בראש ובראשונה בלב ובמחשבה.
אז איך הצליחו לערער את המקום הכי אינטימי, האהבה האינסופית שלי לילדיי ולמכור לי נוסחאות של מה זה אהבה ואיך עושים אותה?

כשאיילה, העלתה את הבעיה שלה, היא סיפרה על מחקר חדש ששמעה שעוסק בכמות החיבוקים הנחוצים לכל ילד בכל יום (שהיא, למגינת ליבה, לא הצליחה כמובן לעמוד בו). תוצאות המחקר הן שכל אימא חייבת לתת לכל ילד, בכל יום: 4 חיבוקי "הישרדות", 7 חיבוקי "תחזוקה" ו-12 חיבוקי "צמיחה", אחרת, אל תתפלאו שיהיו בעיות.
אם את מחבקת את הילד שלך כי ככה כתוב במחקר ולא כי את פשוט שמחה לעשות את זה, בעצם לא באמת חיבקת אולי לא באמת חיבקת?
"כמה נחשב חיבוק אחד ארוך?", השתעשע בעלי כששמע את תיאוריית החיבוקים החדשנית, "ארבעה, שבעה חיבוקים או יותר? מה לגביי חיבוקים שלא הספקנו לתת באותו יום, חלילה? האם אפשר להשלים אותם ביום הבא? ואם שמעתי לראשונה על התיאוריה כשהבן שלי היה בן 10, האם הכל אבוד או שאפשר לחבק כל יום 423 חיבוקים כנגד כל אותם חיבוקים אבודים-לנצח?"

כשאני מוצאת את עצמי מאוימת מכך שאולי אני לא באמת אוהבת ולא באמת חמה, האהבה הופכת להיות קשה ומלאכותית. אני מחבקת, וצאת לגינה או מספרת סיפור כי "ככה צריך" או כי "אחרת הוא ינשור מהדרך"… ולא כי אני פשוט שמחה לעשות את זה.
בדורות קודמים, למדו תלמידי ישיבות, מהם גדולי ישראל, בישיבה מרוחקת מן הבית. מפאת מחיר הנסיעה או ביטול תורה קרה שרבים לא ראו את הוריהם שנים אחדות. האם הם היו במחסור של "חום ואהבה"? בודאי שלא. הם ודאי התגעגעו לאימא, לאוכל או לחיבוק שלה, אבל אף אחד לא טען שחסרה להם אהבת-אם.
המרנו את האהבה הטבעית, היקרה מפז, ששוכנת תדיר בלב כל אימא, ב"פרוטות זולות" של אהבה שתלויה בזמן ומקום. אבל אהבה שבין אמא לילד איננה מדידה. אין לה נוסחאות. היא לא קשורה למרחק, לא קשורה לנתינה חומרית ולא למספר הנשיקות והחיבוקים. לאהבת אם אין כללים ומודלים ואין צורך ללמוד אותה ממישהו אחר. היא אהבה טבעית, מהותית ולא כמותית. היא פשוט קיימת ללא תנאי וזה כוחה.

כן, אני אימא אוהבת!
אז מה את מציעה?
קודם כל תקשיבי לליבך. תאמיני שאת אמא טובה ואוהבת כי ככה השם ברא אותך. בשלב שני, תחשפי אט-אט את האהבה שאת רוצה לאהוב ואת הדרך שלך להביע אותה. אל תחששי שאולי את לא מספיק יודעת איך ומתי.

אני זוכרת את הרגע בו שמעתי לראשונה שאני בעצם יודעת איך להעניק אהבה ושאין לי צורך להשתלם או ללמוד את זה באוניברסיטה. זה היה בשבילי חידוש עצום. עד אז חשבתי שרק השכנה מלמעלה או האישה המושלמת שכתובה בעיתון, רק הן יודעות "לתת חום ואהבה" לילדים, אבל אצלי, הילדים ייצאו בטראומה ובנזקים…
מאותו רגע התחלתי להתבונן על מהלך היום עם הילדים והבנתי עד כמה אני פועלת מתוך תחושה שיש לי על הקיר בבית מצלמה קטנה עם שוטר קטן שיושב בפנים, עושה לי "נו, נו, נו" מלמעלה ובסוף היום נותן לי ציון (בלתי מספיק, כמובן) על כמות האהבה שלי…
החלטתי לשנות גישה. התחלתי קודם כל בהוצאת המצלמה הוירטואלית הזו אחת ולתמיד מהבית ועמעום בליל הקולות החיצוניים שיודעים על מהי אהבה.
הבנתי שהאהבה שלי כאימא כבר קיימת בכל תוקפה והיא מתבטאת דווקא בקשר הבלתי-אמצעי שלי עם הילדים, לא מילים וללא מעשים.
אח"כ רציתי לברר עם עצמי, מה קורה עם הביטוי החיצוני שלה. מה אני מעוניינת לעשות עם הילדים ומה לא? כמה סיפורים, אם בכלל, לקרוא. כמה חיבוקים ונשיקות ומתי. אם לרדת לגינה או לא. אם להכין ארוחת-שלוש-מנות או לא, אם לשבת בצהריים על הדבקות וציורים. כמה חוגים וכמה נעליים הבנות צריכות. כמה ממתקים אני מרשה לשבת ואיזה וכו'.

ואז מה קרה?
אודה שחששתי שתחול ירידה באהבה בלי ה"מצלמה המשטרתית" ובאין "פיקוח נאות בשטח"… שאלתי את עצמי האם אתפס לשאננות, ריחוק או אדישות עם הילדים…
אבל במקום זאת, מצאתי את עצמי לאט לאט מתחילה לאהוב יותר ברגש ויותר בעוצמה את ילדיי. אהבה אמיתית, מתוקה מדבש, נחשפה במלוא עוצמתה. אהבה בלי תנאים או איומים, סתם אהבה פשוטה וחסרת תחליף מלב של אמא.
הייתי מוצאת את עצמי עושה דברים כי אני רוצה ולא כי הסבירו לי שאני צריכה. יש דברים שחדלתי לעשות בשביל או עם ילדיי כי הבנתי שאני פועלת מהמקום האשם והמאוים ולא באמת מהמקום האוהב והשמח.
אבל מה שכן בחרתי לעשות, עשיתי ממקום חדש.
חיבקתי כי פשוט כיף לי ולא כי אחרת הוא יתדרדר ו"יחפש בשדות זרים"… התחלתי להקשיב לסיפורים המתוקים שלהם כי זה נעים לי ולא כי זה "זמן איכות"… רציתי לצאת איתם לטיול כי הם פשוט היצורים הכי חמודים שאני מכירה ולא כי אחרת תהיה להם בעיה רגשית, חסך-ילדות וטראומה בלתי הפיכה… הכנתי להם את האוכל שהם הכי אוהבים כי אני רוצה לשמח אותם ולא כי "ככה אימא יהודיה כשרה צריכה לעשות"… אמרתי איתם "קריאת שמע על המיטה" כי רציתי להמשיך להריח את ריח הווניל-תינוקי המתוק שלהם ולא כי אחרת "איזה זיכרונות יחרטו בליבם מבית-אבא"…

והילדים?
ילדים, כמעט תמיד, מגיבים מיידית לשינוי אמיתי אצל אימא ומרגישים "טלפתית" מתי אני פועלת כי אני אשמה או "לא מספיק" ומתי אני פועלת מתוך שלמות פנימית.
הילדים שלי התרפקו עליי יותר מאי-פעם, הם נהיו ממושמעים ורגועים יותר, ביקשו את קירבתי, רצו לשמח אותי והחזירו לי אלפי-מונים אהבה, אכפתיות וכבוד.

"מה את אומרת?" חזרתי לבעיה של אילה, "האם את רואה את הבעיה עם אסתר באור שונה?"
"הבנתי שההתנהגות המתישה הזו שלה התאפשרה עקב הבלבול שלי עם עצמי אם אני מעניקה מספיק חום ואהבה או לא… חוצמזה כשאני חושבת על זה, אני שמה לב שבעצם כל מה שאסתר רוצה – אני אכן נותנת לה-אז איך הצלחתי להשתכנע שהיא לא מקבלת מספיק? אני ממש סביבה, ורק סביבה, כל היום…
"בדרך כלל הילד הזה שנדמה לנו שלא מקבל מספיק", הוספתי, "זה הילד שמקבל הכי הרבה מכולם ומשכנע אותנו שעדיין אין לא… "
"כל עוד את חוששת, שאסתר לא מקבלת מספיק חום ואהבה, היא מרגישה את זה, מצליחה "לנגן" על ההיסוס והספק הזה ולקבל לבסוף את מבוקשה. זה הקשר שנוצר ביניכן. היא ה"לא מקבלת " ואת ה"לא נותנת". קשר מותנה".
"מה את מעוניינת לעשות עם ההבנה החדשה הזו?" שאלתי.
"קודם כל – להירגע! לסמוך על עצמי שאני אוהבת במידה ובמקום הנכון.
שנית – להחליט בלב שלם וללא היסוס כמה ואיזה ממתקים או שאר מותרות לתת לאסתר.
והכי חשוב – לדעת שהקשר האמיתי בינינו באמת לא זקוק לשום תנאי…"