איך להתמודד עם קשיים של הילדים

איך להתמודד עם קשיים של הילדים
מאת יעל זלוטניק  – מנחת ויועצת בכירה בגישת שפר

כל אחד מאיתנו הוא המנהל של המח שלו. גם ילד.

ניתן לנהל את המח כי הוא גמיש ובעל יכולת למידה ויכולת שינוי יוצאים מן הכלל. ההבנה הזו ממש קריטית כשאנחנו עסוקים בילד שיש לו קשיים בלימודים, גם אם הם קשיים שנראים כ "לקות" נוירולוגית.
למען האמת, לא כל ילד שלא לומד או לא מקשיב בשעור סובל מלקות. רובן המכריע של הבעיות הקשורות בלימודים אינן נובעות כלל מקושי מובנה. מי שהיה בחוג הורים, לומד לזהות את ההבדל.

אבל מה קורה כשהילד באמת מאותגר מאד?

אין אדם שכל הלימודים קלים לו. כולנו "לקויים" במשהו. מעניין לגלות שההבדל הכי משמעותי ברמת ההישגים אצל אנשים שונים נקבע, לא לפי רמת הקושי או רמת הלקות של כל אחד ואחד, אלא על פי היחס שלו לקושי. ומכאן, שיש השפעה מרחיקת לכת לגישה שנאמץ ביחס לקשיים.

חוקרת אמריקאית בשם קרול דווק זיהתה שתי תבניות חשיבה אופייניות אצל בני אדם, ובתוכם אצל ילדים. יש תבנית חשיבה שנקראת תבנית מקובעת, ויש תבנית חשיבה מתפתחת.

מי שמחזיק בתבנית חשיבה מקובעת, רואה ביכולות של הילד מוצר מוגמר ובלתי משתנה. האבחונים למיניהם מחזקים את התפיסה הזו. אבחון, מטבעו, מתיימר להגדיר מה היכולת של הילד. ילד שעובר אבחון, לומד על עצמו שהוא "כזה".

לעומת זאת, בתבנית החשיבה המתפתחת האדם רואה כל קושי כהזדמנות להתפתח. הוא רואה קושי כהזמנה למאמץ. הוא מבין שלפעמים הקושי ימשיך לאתגר ולהכביד עליו כל החיים. זה לא מרתיע אותו, כי הוא מבין שבידיו הבחירה איך להתמודד. אין פלא, שאנשים בעלי תפיסה זו מצליחים למתוח את יכולותיהם במידה כזו, עד שהם עושים את – מה שנדמה – כבלתי אפשרי. מחקר המח בדורנו מוכיח שוב ושוב עד כמה המח האנושי גמיש ויש לו יכולת צמיחה וריפוי שקשה לשער.

אז אם התפיסה המקובעת מקבעת, מדוע הורים שכל כך רוצים בטובת הילד, רוצים לאבחן? אפשר להבין לליבם. הם ודאי מצטערים מכך שבנם נוחל אכזבות, ולכן הם מבקשים עבורו הקלות.

כוונתם רצויה אך, למרבה הצער, במעשיהם הם משיגים כך את ההפך בדיוק. ציון שהושג בהקלות, הוא בבחינת נהמא דכיסופא – הילד לא מרגיש שהוא זוכה בו בדין. עצם מתן ההקלות מלמדות את הילד שיש לו תקרת זכוכית שלא מצפים שיעבור אותה. ולכן, הוא מבין ש"אני כזה", ומרים ידיים. ההורים רוצים לתת תחושת הצלחה ובטחון, אך התוצאה הפוכה.

מילה על רטלין. גם אם בחרתם לתת לילד רטלין, זה אף פעם לא פתרון מושלם. הרטלין אמנם עשוי לעזור לילד לגייס את המח, אבל החלק במח שקובע מה המטרות ומה ללמוד הוא החלק ה"מנהל". והוא זה שקובע לאן כל אחד מאיתנו מתקדם. עם ובלי תרופות. ילד שרואה את עצמו כמסוגל להשתנות ולהתמודד, יגייס את המח לקראת שינוי.

כדי לעזור לילדים שלנו (כולם. לא רק "המאובחנים"!) בואו נשנה את צורת החשיבה, ובעקבותיה את השפה. במקום הקלות בואו ניתן "הכבדות". עוד תרגול, עוד כלים להתמודדות,כל דבר שיאפשר לילדים שלנו להתמודד בכוחות עצמם. ו…. כן, למה לא לצפות גם שירסנו את ה"דחפים"?!

אין ספק שיש ילדים עם אתגרים לימודיים גדולים. אבל, לילד עצמו, לחלק ה"מנהל", יש חוסן לא ישוער. ההקלות שהוא מקבל מבטאות חוסר אמון באותו חוסן. הילד קולט את זה. הגיע הזמן לשנות את התפיסה וביחד עם מערכת החינוך לשנות את היחס המרחם. זו לא הזנחה וגם לא נוקשות, ההפך, זו הוראה ותמיכה. דווקא ילד הגדל בסביבה כזו מפתח ביטחון עצמי. הוא לומד לראות באתגרים לא גורם מעקב, אלא דלק להתקדמות.