שנים. שנים הסתלבטו עליי שיש לי תיק של מרי פופינס.
לא שהחבאתי בפנים מטריה, ספסל או פנס רחוב.. אבל תמיד, באופן מפתיע, היה בו ה-כ-ל.
טישיו, שפתון, סידור עם תהילים וברכת המזון, קרם ידיים, עטים, מגבונים, אוכל… ומה לא…
למה אני מספרת לכם את זה?
ליל שבת לפני הרבה שנים, חברים קפצו לקינוח וג'עלה, והקטן שלי מתעקש להביא לשולחן את קערת הזכוכית עם הפיצוחים.
"ממוש, אולי תביא את בקבוק השתיה? או את החטיפים של הילדים? יש לי רעיון! תביא את הכוסות!" (החד פעמיים כמובן) אבל הוא מתעקש… ואני?
ברור לי.. שבטווווח… זה יישבר! ואני גם טורחת ליידע אותו. "חמודי, תיזהר! זה כבד! זה יישבר… זה עוד רגע נופל לך ו…
ותנחשו מה קרה? ברור! נפל התנפץ והתפזר לכל עבר. ומפי נפלטה צעקה: "ידעתי!"
איך ידעתי? לא ברור. ובכלל מאז שמתי לב שבני אדם מרבים לדמיין ו"לדעת מראש" בעיקר תחזיות שחורות..
הבעל לא חזר הביתה ולא עונה בנייד/ חברה לא מגיבה לווצאפ יומיים/ הבוס מזמן לשיחה/ המורה התקשרה… והדמיון מתחיל להשתולל. וכבר ברווור לי שבטוח… בטוח לא משהו טוב, תודו!!
מאיפה? מאיפה הוודאות??? ביננו, דמיונות. אבל אז מה?
מאז, עברו הרבה מים בירקון. השתתפתי בסדנאות של חשיבה חיובית ודמיון מודרך, הדרכת כלות, חוגי הורים…
למדתי הנחיית הורים וייעוץ בגישת שפר המדהימה וכמובן מעל הכל, שיעורי תורה! כל שבוע! מהיום בו סיימתי את האולפנה ובע"ה עד 120. וכך אני אוספת לי תובנות משנות חיים. והיום אני מעניקה לכם 3 מתוכן:
- יש הבדל בין גוף ונשמה! (הגוף גשמי, מוגבל ומתכלה ואילו הנשמה, חלק אלוק ממעל. רוחנית, בלתי מוגבלת ואינסופית) לכן היכולות התלויות בגוף- מוגבלות. ואילו אלו התלויות בנשמה- לא!
- אנחנו הורים טובים! והילדים שלנו טובים, ומשתפים פעולה עם הציפיות שלנו!
- ציפיות הן לא רק לכריות! וכגודל הציפיות- כן גודל היכולות!!!
העוצמות של ציפיות במערכת המשפחתית הן מטורפות! והכי כיף- זה שיש להן נטייה להגשים את עצמן.
אתם מתחילים להבין לאן אני חותרת?!
אנו נוטים לחשוב, שמה שאני רואה אצל הילדים- זה מה יש. נכון? זיהינו, מיתגנו, וגם ברור לנו ממי הם ירשו את זה…
הבכור אחראי וחרוץ, השניה מצחיקה וחברותית, השלישי חננה בכיין והרביעית- גברת פלפלת. נכון?
אז זהו! שממש ממש לא!!!
וזה למעשה אחד האסימונים הכי משמעותיים שנפלו לי בחיים ובחינוך:
כיוון שהנשמה שלנו היא אינסופית, הרי שכל אחד ואחד מאיתנו נולד עם תיק של מרי פופינס!
אתם קולטים את זה?! תיק רוחני שיש בו ה-כ-ל!!!
אין סוף ובטח שאין לנו מושג למה שכל אחד יכול עוד להוציא מעצמו, לו רק ירצה! השמים הם הגבול!
אז איך?? איך עוזרים לילדים להוציא מהתיק הפלאי הזה יותר?
מילת הקסם היא: "אמון". לפני 13 שנה לימדה אותי הרבנית אסתר לבנון תחי' ש"אמון יוצר יכולת".
יכולת להוציא מהכח אל הפועל עוד ועוד ממלאי הפוטנציאל האינסופי שלנו. מהתיק הזה של מרי פופינס.
האמון (מלשון "אמן"= "אמת") שלנו ההורים, הידיעה הברורה, הוודאות שבטוווח שהילד שלי טוב- באמת! חברותי- באמת! אחראי-באמת! יכול- באמת! ישנו את הדמיון והציפיות שלי משליליות לחיוביות. ישנו את ההתבוננות, היחס, טון הדיבור..
והם אלו שיסייעו לו להאמין בעצמו. ולהתחיל לגלות בתיק המרי פופינס שלו דברים שאפילו הוא לא חלם שנמצאים בו.
ביננו, אם נתבונן רגע על עצמנו, זה עושה הגיון.. גם אנחנו מוציאים מעצמנו הרבה יותר במקומות שבהם מאמינים בנו. יודעים שבטווווח אפשר לסמוך עלינו. במקומות שבהם מצפים מאיתנו לטופ. ששם אנחנו נתפשים כאלופים. אחראיים. דייקנים. ראש גדול… כמה דוגמאות אתם עוד צריכים כדי להבין???
אז קדימה! (ומקראה להבנה: אֲצַפֶּה = אֶצְפֶה! כלומר אדמיין שזה מה שהולך לקרות ואפילו- ממש אדע!)
במקום לחשוש שבטח הילדים מטביעים אחד את השני באסלה כשפתאום יש שקט בבית, נדמיין שבטח הם מסדרים את החדר.
במקום לצפות שכשאחזור הביתה מאוחר מהעבודה הבית בטוח ייראה כמו סדום ועמורה, אצפה שבטוח הילדים סיימו שיעורים ומקלחות והכינו לנו ארוחת ערב רומנטית בהפתעה
במקום לפחד שהקטנה תצרח בבוקר ותסרב להתלבש, אצפה שאחותה הגדולה תלביש אותה וגם תעשה לה קוקו מהמם.
ובמקום לדמיין שכשאבא יחזור הביתה הוא יקלקל לי את שעת ההשכבה כי עכשיו תתחיל מסיבה… אצפה שהם ירוצו אליו בשמחה, יגישו לו כוס מים, יחבקו וינשקו אותו ויחזרו לישון.
ואז… אתם יודעים מה יקרה פתאום?
במקום לצעוק "ידעתי!" כשהם נכשלים/ הורסים/ רבים… נתחיל לצעוק "ידעתי" כשהם מצליחים, מסתדרים, מסדרים.
ואתם יודעים מה עוד יקרה פתאום? הם יתחילו לשלוף מהתיק של מרי פופינס יכולות מופלאות ומרגשות ומצמיחות.
הם יעזרו, יסתדרו, יְשַׂמְּחוּ.. אווופס. בעצם זה לא יקרה פתאום. ידענו!
