בעיות בקריאה

בני היה בן חמש וחצי כשקיבלנו מכתב מהרב, שהוא מתקשה בקריאה. נאמר לנו, שהם שוקלים לא להעלות אותו לכתה א'. "הוא בין החלשים ביותר בכתה" כך אמר לנו הרב.
עיניי חשכו. הבן שלי? לא יכול להיות! אוריה הוא ילד חכם וסקרן באופן מיוחד. איך יכול להיות שדבר כזה קורה בבית שלי?
התחלנו להתאמן איתו ביתר שאת בתקווה לראות תוצאות בהקדם. קנינו חוברות קריאה מיוחדות. והלחץ התחיל. "אוריה, בוא לקרוא", "אוריה, עוד לא קראנו היום", וכו' וכו'.

ואז הגעתי לקבוצת הנחיית הורים עם אביגיל קדוש בשיטת מרכז שפר באלעד.
מעולם לא האמנתי בהנחיות הורים. תמיד הן נראו לי כמקבץ "טיפים" שמתחלפים לפי האופנה האחרונה של איך לגדל ילדים. כמו בדיאטה אחרי שבוע את שוב חוזרת להרגלים הישנים, ורק יותר מתוסכלת ששוב לא הצלחת להיות האמא שאת מייחלת.

אבל החוג הזה זה היה שונה לגמרי.
העליתי בקבוצה את בעיית הקריאה של אוריה שהדאיגה אותי עד מאוד.
בחוג דיברו על נתינת אמון בילד.
ובמקרה שלי אמון פירושו לדעת שהילד מטבעו סקרן ורוצה ללמוד. שהוא רוצה ויודע לקרוא.
"לילד שלך אין שום בעיה", כך נאמר לי בחוג, הוא כבר למד שא' פתח זה אה וא' חיריק זה אי, אז הוא יודע לקרוא.
כל שנותר לך הוא להאמין בזה.
כל-כך פשוט…

חזרתי הביתה בביטחון שהילד שלי אכן יודע לקרוא. הוא כבר עכשיו קורא מצויין…
כששאלתי אותו אם הוא מעוניין להתאמן, הוא ענה לי שלא, ואני אמרתי בליבי: "הוא לא רוצה להתאמן כי הוא כבר קורא, אז למה את צריכה עכשיו להתאמן איתו אם הוא לא רוצה…"
וכל הזמן אמרתי לעצמי שבעצם אין לי מה לדאוג, להילחץ או לחשוש, הרי הוא כבר קורא.
התאמנתי איתו רק כשהוא רצה ושמח לקרוא.

אחרי כחודשיים התקשרנו אל הרב והוא שאל אותנו האם לקחנו לאוריה מורה פרטית לקריאה,  כי הוא פשוט עשה קפיצה אדירה בקריאה שלו, באופן יוצא דופן.
הרב לא שכח לציין שעדיין אנחנו חייבים להמשיך להתאמן איתו, ואני אמרתי לבעלי: "לא אימון אלא אמון".

תוך חודשים אחדים אוריה התחיל לקרוא ספרי נוער בני 150 עמודים.

ד. י. אלעד